המשך לחלק א' של 9 משפטים שהורים אומרים לילדים שלהם בנושאים כלכליים.
6. "אני לא חושבת שזה נכון לחשוף את הילדים למצב הכספי שלנו, להדאיג אותם בחובות. שיהיו ילדים ופשוט ישחקו וייהנו עם חברים"
מה לא נכון – הרעיון לא לחשוף את הילדים לכסף בכלל כי זה "משהו של המבוגרים", והמחשבה לחסוך דאגות מהילדים, גורמים להם בעצם לניתוק מוחלט מכמה דברים:
- הילדים לא מכירים בעלות (מחיר) של הדברים ולכן גם לא יודעים את ערכם.
- הם באים עם דרישות לקנות בלי להבין את המשמעות הכספית.
- לא מחוברים לתהליכים שקורים במשפחה, אמנם מתחת לפני הקרקע, אבל משפיעים מאוד על החיים שלהם.
- לא חשופים לשיח הפיננסי, למונחים, לבעיות, לפתרונות, לאתגרים ולהזדמנויות שקורים במהלך חייהם הצעירים.
הרצוי – לשתף את הילדים במטרות הכלכליות של המשפחה, לשתף אותם בקשיים[*] (הסבר ופירוט לפי רמת ההבנה של כל ילד וגילו), למדו אותם דרך האתגרים איך להתנהל נכון בתקציב מוגדר, שתפו אותם בעדיפויות של המשפחה, הציגו להם שיטות ופתרונות שלכם לאתגרים, תראו להם מהם המטרות השונות שקיימות (כמו בר-מצווה, רכב, אופניים, אוניברסיטה, ביטוחי חיים ובריאות, פנסיה וכו').
תנו קרדיט לילדים להבין את מה שקורה במשפחה, זה רק ילכד אותם אִתכם למען מטרה משותפת. ילדים לומדים להתנהל חכם וחסכוני יותר במצבים האלו ולעזור במגוון דרכים, ממטלות בית, חיסכון בהוצאות הבית והורדת הדרישות לרכישות שונות, ועד עזרה באפשרות להורים שיעבדו קצת יותר שעות או שבעצמם יעבדו בעבודות עצמאיות. במצבים עם קשיים השתמשו במילים ענייניות ככל האפשר, להסביר במדויק באיזה אופן הקשיים יבואו לידי ביטוי ומה אנחנו ההורים מצפים מהם בהקשר לזה.
אנשים שבילדותם ההורים חוו קשיים כלכליים, מתוודים שלוּ ידעו אז, היו מתנהלים טוב יותר ועוזרים להורים במצב הבעייתי של המשפחה.
הילדים גם לומדים וזוכרים בבגרותם, מה לא לעשות, איך לנסות לא ליפול לאותן מהמורות שההורים שלהם נתקלו בהן. מה היו דרכי ההתמודדות שלהם.
[*] לא מומלץ לשתף ילדים בחובות קיימים – צריך להיזהר מלהפחיד אותם. הם לא באמת מעריכים את ההבדל בין רמת חובות של כמה עשרות אלפי שקלים לעומת חובות עמוקים של מאות אלפי שקלים, מבחינת ילדים במיוחד צעירים, זה לפעמים שחור-או-לבן והידיעה על קשיים וחובות וצמצום מתקבלת אצלם בצורה לא קלה ויכולה לגרום להם לתחושת מצוקה מאיימת.
לגבי שיתוף ברמת השכר של ההורים – הדעות חלוקות וקשורות גם ברמת הפתיחות והתרבות של ההורים והסביבה שלהם. יש שממליצים לא לשתף את הילדים כלל. יש שממליצים לומר רק את רמת השכר של ההורים ולא סכום מדויק. ויש כאלו שיגידו כן לומר באופן ישיר, ואפילו להראות את תלוש השכר עצמו (יתרון גדול: בן-העשרה יראה לראשונה תלוש שכר עם מילים מפחידות של פנסיה ומס וביטוח לאומי וגמל וכו', אבל ילמד עם הזמן. לעומת האפשרות להתעלם מבליל המילים האלו בגיל 30 פלוס …).
7. "החינוך זה הדבר הכי חשוב, יעלה כמה שיעלה"
מה לא נכון – אנחנו ההורים רוצים כמובן את המיטב לילדים שלנו; אוכל ברמת תזונה ואיכות הכי גבוהים, חיי חברה מגוונים וענפים, בגדים יפים ואופנתיים, וגם חינוך הכי טוב בשבילם. חינוך טוב זה בית-ספר איכותי, חוגים מעולים לפתח את הילדים במגוון תחומים, מורים פרטיים לחזק מה שחלש, ועוד ועוד.
אממה, כל העסק הזה י-ק-ר להפליא ועם השנים, ככל שהילדים גדלים וגם מספר הילדים במשפחה גדל, זה לא נעשה קל יותר –
לא מעט הורים שולחים את הילדים לבתי ספר פרטיים שעלותם מאמירה שחקים לפעמים אפילו ביחס לעלות באוניברסיטה.
משנה לשנה מגוון התחומים שמכוסים ע"י חוגים גדל מעריכית. אם פעם היה חוג כדורגל, פיסול בנייר, ואולי תכנות מחשבים לנוער, היום זה כל כך מפותח שיש לכל שכבת גיל חוג לרמה שלו. תסתכלו מה העובי של חוברת חוגים במתנ"ס הקרוב לביתכם. וגם נוספים חוגים חדשים כמו "הכנה לכיתה א", "תכנות לכיתה א", "יזמות לכיתות ה", "הוקי" וכו'. [אגב, אני לא אומר שהחוגים לא טובים ולא מפתחים, ורבים אף מעולים בתחום ה-STEM שמתפתח בעולם. רק המבחר והמחיר…].
יצא לי לשבת בעבר על סעיפי ההוצאות שלנו, ולשבת גם עם משפחות אחרות, ולחשוב איפה ניתן לצמצם (ואם לא יצא, ממליץ בחום לעבור את התהליך המופלא הזה. אני מפנה לזה, אבל בהחלט ניתן למצוא תבניות רבות בחיפוש באינטרנט) ותשובה די זהה שעולה היא "בחינוך לא נוגעים!". הפרה הקדושה של כמעט כל משפחה. זהו נושא מאוד חם ובעייתי כי גם אין תשובה נכונה אחת.
הרצוי – לבדוק בבית הספר ובגן האם כל הוצאה היא הכרחית – האם כל דבר שהוועד הורים מבקש אכן נדרש. האם באמת צריך לשלם את מה שמוגדר "תשלומים מרצון".
לא חובה לקנות ילקוט כל שנה וספרים חדשים נוצצים (בהנחה ששוב לא החליפו במשרד החינוך את הספרים… ):) וביחד עם זה ללמד את הילדים לשמור על החפצים שלהם. ניתן גם לשלב שאם ילד מזלזל בדברים שלו, אפשר "לקנות" השלמות מהכסף שלו.
ליום הולדת בכיתה לא חייבים להביא מתנות, הילדים שמחים גם מהעוגה (אל תתדאגו, גם הורים אחרים בכיתה של הילדים שלכם לא אומרים את זה אבל גם הם היו שמחים לא לקנות את השטויות שלפעמים מקבלים).
מרוב רצון לעזור ולפתח את הילדים, קורה שיש כאלו שלוח הזמנים השבועי שלהם עמוס כמו מנכ"ל של חברה גדולה… אנשי חינוך והורות ממליצים לשלוח את הילדים לשני חוגים ולתת להם זמן לעצמם, זמן לחברים, זמן עם המשפחה והאחים, סתם זמן ללכת לגינה ולהעביר אחה"צ. כל החוגים מעניינים, אבל צריך לבחור – האם זה חוג של כמה מפגשים בשבוע, חוג בתשלום יקר או זול, האם דורש רכישות נוספות או לא, איזה תחום הוא מפתח בילד. הנושא של חוגים די רחב וזו רק נגיעה קטנה.
מי שממונו בידיו ורוצה להשקיע בילדים, בכיף. מי שבקשיים יצטרך לעשות ויתורים מעט כואבים גם בתחום הזה.
מה שחשוב לשים לב, בראי החינוך הפיננסי, שהילדים קולטים טוב מאוד את נושא "החינוך מעל הכל" וצריך להעביר אליהם את הערך של אותו חינוך שההורים שלהם משקיעים בו את מיטב כספם. ככה ילד לא יקפוץ מחוג לחוג סתם כי כבר לא מתחשק לו. ככה יהיה להם תמריץ להוציא ציונים גבוהים יותר בתיכון או כי שיטת דמי הכיס במשפחה מעודדת את זה, או כי בגרות טובה תעזור בקבלת מלגות בעתיד באוניברסיטה.
8. "אני לא נמצא רוב היום בבית, אני רוצה לקנות להם משהו נחמד"
מה לא נכון – אתכם לסופרנני! 🙂 מקרה קלאסי של פיצוי שווה ערך כספי לחוסרים רגשיים, שהעיקרי שבהם – רגשות אשם.
כל ההורים רוצים לספק לילדים שלהם רווחה וחיים טובים ללא דאגות. אך בד בבד יש הרבה דברים בחיים שגורמים לכאב, גם לילדים. והורים רבים וטובים מנסים למנוע מהילדים את הכאב הזה לעיתים בלי להכיר בהשלכות של הפעולות שלהם.
רוב ההורים עובדים במשרה מלאה רוב שעות היום וכדי לאפשר זאת שמים את ילדיהם במסגרות (פעוטון, גן וכו'. מעבר לנושא של החינוך), לעיתים מגיעים מאוחר הביתה מהעבודה ורואים פחות את הילדים שלהם. פועל יוצא שהרבה הורים מסתובבים עם רגשות אשם ורצון לפצות את הילדים כנגד אותן שעות שלא היו איתם ביחד. תשלום בעד תחושת אשם מרגישה להורים רבים כפיצוי הולם להתנהגות של עצמם כלפי הילדים.
הילדים בינתיים מזהים מהר מאוד את תחושות האשמה של ההורים ולומדים להוציא מההורים כל מה שהם רוצים. ההורה (בהרגשה שלו עצמו) לא יכול לומר "לא".
מהן בעצם הבעיות של פיצוי רגשי:
- ההורה מסתובב עם רצון לגונן על הילדים ועם תחושת אשם וחושב שפיצוי שווה ערך כספי לילדים יעלים את התחושות (של ההורים).
- ההורה שמסתובב עם תחושת אשם בעקיפין מנציח את הכאב ביחסים עם הילד.
- הילד, שכל הזמן "מזכירים" לו שהוא בעצם מסכן ופגוע כי אבא ואמא כל הזמן מתחזקים את תחושות האשמה שלהם, מתקשה להתגבר על הכאב שבעצם ממנו ההורים שלו מנסים למנוע ממנו.
- הילד לומד שדרך תחושת אשמה ניתן להשיג דברים בחיים.
- הוא גם לומד שההורים שלו נותנים וקונים לו דברים בלי ללמד אותו להרוויח אותם.
- במקביל גם לומד להיות מניפולטיבי כלפי ההורים ולשחק בדיוק על תחום הרגשות האלו.
- מצד אחד גדל ילד שמרגיש שהוא "מלך העולם" והכל מסתובב סביבו וסביב הצרכים שלו והכל מגיע לו (בלע"ז נרקיסיסט).
- מצד שני הוא גדל בבועה סטרילית של "הגנה מהחיים", ללא מסוגלות וללא כלים להתמודד עם הקשיים שבחוץ.
הרצוי – לנסות להוריד את רמת האשם הטבועה בהורות שלנו. לקחת יותר אחריות וללמוד לקבל את הטעויות שאנחנו מבצעים לפעמים עם הילדים.
לא לגונן על הילדים ולמנוע מהם את מה שהחיים מזמנים, בין אם זה טוב ובין אם זה פחות טוב. רק ככה הם יגדלו להיות מבוגרים אחראים שלא נוטים להאשים אחרים במצבם, ובעלי כלים להתמודד עם האתגרים וגם ההזדמנויות שהחיים מספקים.
למצוא פתרונות של "פיצוי" שאינן בהכרח דורשים הוצאה כספית. ילדים רבים גם בגילאים די מבוגרים (בני עשרה) בסך הכל רוצים יחס ושייראו אותם.
תנו לילדים קרדיט להבין את המצב הרגשי שלכם (שעות עבודה רבות, גירושים וכו').
אפשר למצוא זמני-איכות רק של ההורה והילד נטו בלי הפרעות שבו אפשר לשחק ביחד ולדבר ביחד.
[מאמר שמומלץ לקרוא בנושא אשמה של הורים]
9. "אם לא אקנה כזה כמו שיש לחברות שלה היא תרגיש מנודה"
מה לא נכון – אנחנו חיים בעולם של שפע ומותרות. לא כל דבר שיש בשוק חייבים לקנות, כי זה מגניב או כי יש כזה לחברים או לילד הכי מקובל בכיתה.
המשפט הזה משדר מספר דברים:
- ההורים קונים ודואגים למחסור הנפשי-רגשי של הילדים (ומקודם כבר הזכרנו את הנושא זה של "מחסור").
- הילד נכנע לרצונות של אחרים ולצרכים של אחרים, וכך מבטל את עצמו כדי להידמות לכולם.
- הילד לומד שכדי להשיג דברים מההורים הוא יכול 'ללחוץ' עליהם בפן הרגשי.
ילד שמסרבים לקנות לו, כי לחברים שלו יש, עלול לפרש את סירוב ההורים כחוסר אהבה – "לא רוצים שיהיו לי חברים, ההורים לא תומכים בי ולא אוהבים אותי מספיק כמו ההורים של החברים שלי"…
הרצוי – תפקיד ההורה אינו לרצות את הילדים שלו ולהיות החבר שלהם. מותר להורים לקנות מדי פעם דברים לילדים שלהם, אבל חשוב שאלה יידעו מה הערך שלהם וכמה ההורים עבדו בשביל להשיג את הדברים, ולעיתים גם על אלו מטרות חלופיות הם/הילדים וויתרו בזה שאותם דברים נקנו.
דיאלוג קבוע בין ההורים לילדים. קביעת גבולות ברורים.
רצוי שיהיה שיח כלכלי קבוע בבית, תוך קביעת מטרות והוצאות מתוכננות עתידיות ותקציב – לא לנוע או "לזרום" בלי תכנון ומחשבה. במצב כזה הילדים מכירים יותר את ההוצאות, יותר פתוחים לקבל סירוב לממן להם את הטרנד הנוכחי, ופתוחים יותר לגבש זהות עצמית.
ניתן להבהיר לילד את החלופות שהוא/היא מפסידים בכך שהם מתעקשים על הפריט הנוכחי.
פתרון אחד יכול להיות שההורים ביחד עם הילדים ייקבעו שהם יכולים לבחור פריט אחד או שניים שההורים מוכנים לממן עד סכום מסוים, לדוגמה טלפון נייד או ביגוד ממותג.
פתרון אפשרי נוסף הוא שהילד יקנה מה שהוא רוצה מהכסף שלו שחסך. ואם חסר לו כסף יש מגוון דרכים יצירתיות להרוויח כסף (בהנחה שהילד מספיק גדול).
הנה כמה דברים רציניים מאוד של הקומיקאי לואי סיקיי על קניית טלפון סלולרי לילדים שלו "כי לחברים שלהם כבר יש":
אלו מההיגדים הללו אתם אומרים לילדים שלכם? מה ההשפעה על הילדים?
אלו היגדים חיוביים ומעצימים אתם כן אומרים? מה ההשפעה על הילדים?
אלו סיטואציות נקרו עם הילדים ואיך אתם התמודדתם איתם (גם במקרים חיוביים וגם במקרים שליליים)?
לגדל עם ערך: לחנך את הילדים להבנה ועצמאות פיננסית 